<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ו.</h2>
כל היכא דקבלוה עלייהו אפילו חד הדיוט דיניה דינא ומה שעשה עשוי ואינו משלם מביתו ואפילו נשא ונתן ביד. ואי אמרי ליה דון לנו דין תורה משלם מביתו. וכן הדין בשלשה הדיוטות, ואפילו דנו על כרחייהו דבעלי דינין. וכן יחיד מופלג ומופלא דגמר וסביר, וכגון דטעה בשיקול הדעת, פירוש דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר והילוך הדינים כחד ואזל איהו ועביד כאידך. ואם נשא ונתן ביד משלם אי לא (שיש ישמו) [שקבלו עליהם], אבל אם לא נשא ונתן ביד פטור ואפילו הכי בעל דין דנקיט לא משלם. [דוקא דלא נקיט רשות] אבל אי נקיט רשותא אפילו נשא ונתן ביד לא משלם. אבל אם טעה בדבר משנה חוזר הדין לגמרי. הורה רבינו יהודה שיר ליאון זצ"ל הלכה למעשה שאינו משלם היכא דטעה בשיקול הדעת אלא אם כן ידע דפליגי אהדדי. אבל אם יש טענה בתלמוד שרש"י מפרש בענין אחד ושאר גאונים מפרשים בענין אחר, והלה דן כפי אותו פירוש שידע, מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. ודחה אבא מרי זצ"ל ראייתו.
הילכתא פשרה צריכה קנין, דוקא בפני שנים. אבל בפני שלשה לא בעיא קנין.
<h2>דף ו:</h2>
שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק, עד שלא תשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם. משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. אבל אם שניהם חזקים, אפילו קודם שתשמע דבריהם ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה חייב ליטפל בדינם ואינו רשאי לומר "איני נזקק לכם". משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם "איני נזקק לכם". ושלשה שישבו לדין וסילק האחד את עצמו קודם שידע להיכן הדין נוטה, אין השנים יכולים לגמור הדין. דלא עדיף להו משנים מזכים או מחייבים ואחד אומר איני יודע שיוסיפו הדיינים. ואוהב ושונא מיפסלי לכתחילה אבל לא בדיעבד.
מצוה לדיינים לומר לבעלי דינין אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו, אע"פ שנראה להם שיזכה האחד לפי טענות. אבל אם גמרו הדין לגמרי ביניהם, שכבר יש להם לומר "איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב" אי אתה רשאי לבצוע. [אבל אם יש שבועה אפי' בכה"ג אתה רשאי לבצוע].
<h2>דף ט.</h2>
אפילו מאה עדים מעידים על דבר אחד בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטילה, אי לאסהודי אתו מעיקרא. ושטר שיש בו שלשה עדים ושנים מהם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותם זה בפני זה, תתקיים העדות בשאר. כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים המעידים עליו כשרים לזה ופסולים לזה, פסול. ואי חתימי אשטרא תרי וחד מינייהו פסול, אי נמי תרי קרובים להדדי, אפילו מסריה ניהליה באפי אחריני דכשירין לא מהני, דהוי מזוייף מתוכו.
<h2>דף י.</h2>
קרובי הנרצח מעידים על הרוצח להורגו, וקרובי המוכה מעידים על המכה לגרשו מבית הכנסת.
<h2>דף כג.</h2>
מי שמסרב ואינו רוצה לדון כלל שלשה הדיוטות או יחיד מומחה יכולים לדונו על כרחו, אבל כששניהם הם מתרצים לבית דין אין לנו לכופם לדון אלא לפני בית דין שביררו שניהם, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ומשבררו לא יוכלו לחזור ולומר אני רוצה לברור לי אחר. ומשטענו לפני המבוררים אין בעלי דינים יכולים למחות בידם מלשלוח [אלא] למי שהם יבררו, כי אין הדבר הזה תלוי בבעלי דינין אלא בדיינים המבוררין.
ואם ראובן בירר אחד מיושבי קרנות אין שמעון יכול לומר "לא אדון בפניו" אא"כ הביא ראייה שהוא קרוב או פסול.
<h2>דף כג:</h2>
אינו יכול להצטרף עם אחר לפסול עידי בעל דינו אפילו מסהדי אכולה משפחה לומר שהוא ממשפחת עבדים שלא נשתחררו, וכל שכן להעיד שהוא גזלן. ואפילו לשאר עדיות לא מיפסיל. ולא איתברירי היכא דהוה רגיל למימר האי בעל דין, דהאי עד גזלן הוא קודם זה המעשה, אי מהימן אי לאו.
הבא לידון בשטר ובחזקה, נידון אף בחזקה (ו)בלא שטר. והאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אין צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. ולא עוד אלא אפילו אתו פלוני ופלוני ואמרו להד"ם נשבע ופטור. והבא לידון בשתי כיתי עדים דיו בכת אחת. ובעל דין ואחר מצטרפין לפסול הכת האחת. ולפירוש רש"י זצ"ל הבא לידון בשטר ובחזקה, אפילו יש לו עידי חזקה, אם לא יביא שטר יפסיד. והאומר "פרעתיך בפני פלוני ופלוני" אינו נאמן אפילו בשבועה עד שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. והבא לידון בשתי כיתי עדים צריך להביא שתי כיתי עדים כשרים, ואם לאו יפסיד. ואין בעל דין ואחר מצטרפין לפסול כת הראשונה.
<h2>דף כד.</h2>
אמר לו דור לי בחיי ראשך ואתן לך, אי נמי במקום שאין לו מן הדין לישבע וליטול אמר לו "השבע לי וטול", השבועה היא הויא גמר דין, אם כבר נשבע אינו יכול לחזור בו הנתבע ואם עדיין לא נשבע יכול לחזור בו. והיכא שחייב שבועה ליפטר, ואמר איני נשבע ואשלם, היציאה מבית דין הויא גמר דין, דכל זמן שלא יצא מבית דין יכול לחזור בו וישבע ולא ישלם. ולאחר שיצא מבית דין הרי זה משלם ואינו נשבע. והיכא דאמר ליה "דור לי בחיי ראשך", וקנו מיניה אע"ג דלא נשבע עדיין, אינו יכול לחזור בו. וכן היכא שאמר איני נשבע ואשלם וקנו מיניה אע"ג דלא יצא מבית דין לא מצי הדר ביה, דאין לאחר קנין כלום.
היכא שקיבל עליו עד אחד להיות נאמן עליו כבי תרי לענין ממון אינו יכול לחזור בו. והיכא שקיבל עליו קרוב או פסול להיות נאמן עליו כבי תרי וקנו מיניה, לא מצי הדר ביה. ולוה שאמר למלוה "מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא לך", נאמן עליו כבי תרי, לפירוש רש"י זצ"ל אפילו לא קנו מיניה. ולפירוש האלפסי דוקא בדקנו מיניה.
<h2>דף כד:</h2>
כל היכא שקיבל עליו אבא ואביך או שאר פסולים בבית דין או שאמר דור לי בחיי דאבוך בבית דין ואתן לך ולא קנו מיניה, לפני גמר דין מצי הדר ביה, אחר גמר דין לא מצי הדר ביה. ואי קנו מיניה אפילו לפני גמר דין, ואפילו חוץ לבית דין לא מצי הדר ביה. מיהו לפני גמר דין במחול לך, לא ידענא מאי אידון ביה.
אלו הן הפסולין בין לדון בין להעיד, המשחק בקוביא, והמלוה והלוה אפילו בריבית שאינה קצוצה, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ומאכיל טריפות לישראל, ומשומד לאכול נבילות בין לתיאבון בין להכעיס. וחמסנין, שלא אמר המוכר "רוצה אני" והגזלן שגזלו חשו"ק את המציאה.
משחק בקוביא ומפריחי יונים פסולים בזמן שאין לו אומנות אלא היא. אבל אם יש לו אומנות אחרת כשר, דמשחק בקוביא כשמעות של שניהם על הדף ששוחקים בו לאו אסמכתא היא ושרי. אבל אותם המשחקים באמנה, ודאי אפילו היקנו זה לזה לא קנו, דאסמכתא גמורה היא, ואין מועיל בו קנין אלא בב"ד חשוב. ואותם שידוכים שרגילים לעשות בו קנין בפני טובי העיר, נראה דאפילו בלא קנין גמרי ומקנו אהדדי, משום דהחוזר בו מבייש חבירו.
כל אסמכתא שהיא להעמיד ממון [בחזקתו] קני ואין בו דין אסמכתא. ואע"ג דלא אמר מעכשיו ולא קנו מיניה בב"ד חשוב. וכתב רשב"א זצ"ל דבשאר אסמכתא אע"ג דקנו מיניה בב"ד חשוב בעינן שיאמר מעכשיו.
<h2>דף כה:</h2>
המשחקים בקוביא באמנה, שגזילה היא בידם פסולים עד שיחזירו, וגם ישברו פיספסיהן, דאפילו בחנם לא עבדי. ואותם שמשימים מעות על הדף לא בעו להחזיר אבל פסולין עד שישברו פספסיהן, דאפילו בחנם לא עבדי. והמלוה והלוה בריבית אם גבו צריכין להחזיר, ואפילו אבק ריבית. ואם לא גבו יקרעו שטריהן. ואלו ואלו פסולין אפילו החזירו או קרעו שטריהן עד שיחזרו בהם חזרה גמורה, שהלוה אפילו מגוי לא מוזיף, והמלוה אפילו לגוי לא יזיף, ואפילו בכדי חייו. והממרין את היונים או חיה ועוף פסולין עד שיחזירו וישברו פיגמיהן דאפילו במדבר לא עבדי. וסוחרי שביעית פסולין עד שיבדקו בשביעית אחרת וגם עד אחר הביעור שיחזירו לעניים מה שנהנו לבד ממעות שביעית שתפסה דמיה וצריך לבערם אם שהו. וכן מאן דנפק טריפה מתותי ידיה פסול עד שיחזיר מעות שהרויח בטריפה. ולבד מזה צריך שיחזיר אבידה או שיוציא טריפה מתחת ידו ומשלו. ומועלי שבועות, שנשבע ולא שילם או נטל, צריך שיחזיר מה שהרויח בשבועת שקר. ואיני יודע אם אפילו הכי לא מתכשר עד שתזדמן לו שבועה אחרת וימנע לישבע וכן גבי גזלן ומסור צריך לדקדק. והא דאמרינן בירושלמי [שבועות פ"ז ה"ד] החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו, משיבוא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר "חשוד אני" שמא זה איירי בשבועת ביטוי שלא היה בה ריוח ממון.
רועי בהמה, בהמה גסה אפילו בארץ ישראל כשירין. והגבאים היינו הממונים שמינהו עליהם. ועל המוכסים, ומשום דשקלו יתר על הקצבה. ועמדו שני האנשים [דברים י"ט], בעדים הכתוב מדבר. וצריכים להזהר שלא לדון על פי עדות דמיושב של כל מי שאינו תלמיד חכם. ובגט אשה צריך להזהר יותר. וכתב רשב"א זצ"ל דשמא דיעבד אין לחוש, וכן בישיבת הדיינים. רועי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין, בחוצה לארץ כשרין. ורועי בהמה של אחרים בכל מקום כשירין. ועוברי חרמות של מס פסולין.
<h2>דף כו:</h2>
כולן צריכין הכרזה בב"ד. פירש ריב"ן זצ"ל ואינן נפסלין לעדות עד שיכריזו בב"ד להודיע פסולן. וכל מקום שיכול לברר שלא שמע הכרזה לא הפסיד. אבל פסולין דאורייתא, דהיינו בכל מקום שיודע דאיסורא דאורייתא הוא וקא עבר לא בעי הכרזה.
רועה לא מיפסיל עד דמכריזו עליה, ואע"פ שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר, אלא בסתמא מכריזי עליה. וגבאי לא מיפסיל עד דשמעינן ביה בעדים דשקיל יתירתא. ואז מיפסיל אפילו החזיר הגזילה כל זמן שעוסק בגבאות. צריכים להזהר ראשי הקהל כשמשימים המס מאומד הדעת על כל אחד לפי ממונו, שלא יחניפו לאוהב ולא יכבידו על השונא, כדי שלא יפסלו לעדות ולשבועה.
והמקבלים צדקה מן הגוים ואפשר להם לאיתזוני בצינעה פסולים. והבועל ערוה פסול לכל עדיות. וה"ה (נשבע) [נרבע] לרצונו פסול לכל עדיות שבתורה. וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ פסול לעדות. ועל האוכל בשוק פירוש שחוטף משל אחרים פחות פחות משוה פרוטה ואוכל. ממון מסור אסור לאבדו ביד. ודברי רב פלטוי זצ"ל כתבתי בב"ק בסימן רל"ו.
קוברי מתים ביום טוב ונוטלים שכר, כשרים לעדות, אע"ג דמשמתינן להו והדרי עבדי. ובשבת בסימן ע"ב כתבתי שמותר לכבות דליקה בשבת בזמן הזה.
<h2>דף כז.</h2>
עד זומם למפרע הוא נפסל. ואם הם חתומים על השטר ובאו עדים ואמרו "זה היום עמנו הייתם במקום רחוק" השטר כשר ועדיו כשרין, חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. אבל אם העידו בב"ד "שטר זה בזמנו חתמנוהו ולא איחרנוהו" אז הם פסולים מיום חתימת השטר. ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין, אינם נעשים בני גרושה ובני חלוצה ואין גולין לערי מקלט, ואין משלמין את הכופר, ואינם נמכרים בעבד עברי. לא הרגו נהרגין, וכן במלקות. אבל בממון אפילו אם שילם על פיהם משלמין. ואינם נהרגין עד שיגמר הדין על פיהם. עד זומם אינו משלם על פי עצמו, ולא מגבינן ליה בבבל.
עד זומם שהוזם בדיני ממונות פסול אפילו לדיני נפשות. ומשומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה, אפילו מחייבי לאוין לחייבי כריתות ומיתות ב"ד. ודוקא שידוע לנו שעובר בודאי אותה עבירה, אז הוא חשוד לכל התורה כולה. אבל אם הוא חשוד לאותה עבירה ולא ידעינן בודאי אי עבר אי לא עבר, אז לאותה עבירה שהוא חשוד אינו נאמן, לא לשלו ולא לשל חבירו. אבל לשאר כל התורה כשר. והא דאמרינן דהיכא שבודאי משומד לאותו דבר דהוי משומד לכל התורה, היינו שרגיל תדיר באותו דבר לעבור עליו. אבל אם עבר עליו ואינו רגיל באותה עבירה הוי כשר לכל התורה כולה. ואפילו במקום שהוא רגיל תדיר באותה עבירה, אם אנו רואים שנוהג בשאר דברים כשאר יהודי לא אמרינן שיהא משומד לכל התורה.
ההורג את הנפש בזמן הזה מנקרין את עיניו היכא שהוא צורך שעה, כדי לעשות גדר לתורה שלא יפרצו ברציחה.
<h2>דף כז:</h2>
ואלו הם הקרובים אחיו בין מן האב בין מן האם ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו בין מן האב בין מן האם ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו וחמיו וגיסו פירוש בעל אחות אשתו. ובניהם וחתניהם וחורגו, דהיינו בן אשתו לבדו ולא בנו וחתנו ובן בן אחי אשתו.
<h2>דף כח.</h2>
רבינו שמחה זצ"ל הכשיר עדים הקרובים לדיינים. ולענין הלכה למעשה לא ידענא מאי אידון בה.
שלישי בראשון רשב"ם זצ"ל ורב נחשון גאון זצ"ל ור"י אלפס זצ"ל מכשירין. ורבינו תם זצ"ל פוסל וכן משמע בירושלמי [ה"ו] שמשה כשר לאשת פנחס ולא לפנחס, דכיון דאיתפלג דרא כולי האי לא אמרינן בעל כאשתו. וכן כתב בה"ג דפסול מדרבנן, ולענין קידושין צריכה גט.
האידנא לא בריר לן פירושא דקים לן בגויה [כבכתובות פ"ה ע"א]. הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה. ואעפ"כ בעדות אדם נאמן וכשר אפילו הוא קרוב, מחמיצין הדין עד שיתברר בירור הדבר ויצא הדין לאמיתו.
<h2>דף כח:</h2>
ולא יעיד אדם לאשת חורגו ולבעל חורגתו. פירש רשב"ם זצ"ל דה"ה לאשת בן אחי אביהם ואשת בן אחות אביו ואשת בן אחות אמו. אי נמי לאשת בן אחי אמו ולאשת בן (אחי אמו) [אחי חמיו] ולאשת בן אחי חמותו, שאיני יכול להעיד. (ואפילו) [אבל] בעל בת אחי חמי ובעל בת אחות חמותי כשירין לי ואני להן. ואחי האח כשרים. ואבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה. מעיד אדם לאשתו [ארוסה] פסול. בן גיסו אפילו מאחות אשתו פסול, בעל בת אחי חמיו כשר. וכן הנשואים בנות שתי אחיות או בנות שני אחים כשירים. וכתב ריב"א זצ"ל דכל שנים שאינם קרובים זה לזה כלל אלא שנשותיהן קרובות זו לזו אינם פסולים אלא נשואים אחיות, כגון אחד נשוי לאה ואחד נשוי רחל. אבל לא יותר מיכן. ואע"פ שבעל דינה פסול לאשת יוסף בן רחל, כשר הוא לבעל בת רחל. ופסול אדם לבעל חורגתו. ויתר מיכן כשר.
העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל לא ידענו עדות זה מעולם לא נתקיים השטר. ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר או שיש עדים שמכירים כתב ידן, מקיימין את השטר ואין משגיחין על דבריהם. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, ואמר אִין כתב ידי הוא אבל לא לויתי ממנו מעולם, אינו נאמן.
שטר שעדיו החתומים בו פסולין, אפילו יש לו לבעל השטר עדים אחרים כשירים שמסר לו השטר בפניהם, אפילו הכי פסול.
כל הקרוב בשעה שבא להעיד או בשעה שראה העדות, הרי זה פסול. היה קרוב ונתרחק קודם שראה עדות זה כשר. מתה בתו אפילו יש לו בנים הימנה כשר. ואע"ג דקיימא לן שהדין מצות עשה, אפילו הכי במקום שאדם יודע שאינם נשמעים לו פטור הוא מלומר להם הדין. היה יודע בעדותו עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן, הוא אינו מעיד על כתב ידו ולא אחרים, אא"כ הוחזק כתב ידו בהנפק טרם היותו גזלן, אז מעידין לקיים את ההנפק. ועדים שהעידו ושנים מעידין עליהם שהם כשרין, ואפילו כל ישראל מעידין עליהם שהם פסולין, עדותן קיימת [דהוו להו תרין ותרין והעמד ישראל על חזקתן]. היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידים על כתב ידו, ואפילו לא הוחזק כתב ידו בב"ד. זה הכלל, כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר. כל שאין תחילתו וסופו בכשרות פסול. והיכא שתחילתו בפסלות אע"פ שסופו בכשרות פסול. והיכא שתחילת הפסול לא היה מחמת פסול הגוף אלא מחמת פסול ממון, מסלק עצמו שלא יהנה מזה הממון, וכשר.
<h2>דף כט.</h2>
השונא שלא דיבר עמו ג' ימים מחמת איבה. והאוהב, פירוש שושבינו ביום ראשון דווקא, משם ואילך בטלה שושבינתו כשרים לעדות ופסול לדון לכתחלה, ובדיעבד דיניהם דין.
<h2>דף כט:</h2>
הודה בפני שנים ואמר כתובו, צריך לאימלוכי ביה. ואם קנו מיניה אין צריך לאימלוכי ביה אע"פ שלא אמר כתובו. ומיהו אם מיחה בפירוש אין כותבין על כרחו. והני מילי בשטרי הלוואה ומתנה, אבל בשטר מכר כיון שנתקיים המכר בקנין בפני עדים, כותבין אפילו בעל כרחו. אך אם המוכר אינו רוצה ליתן שכר הסופר יתנו הלוקח. וקנו מיניה דלעיל פריב"ן זצ"ל שקנו מידו שיתן לו חובו עד זמן פלוני עכ"ל. אבל אם אמר כך בסתם הילך סודר, הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך, לא ידענא על מה יחול הקנין, אם לא נאמר דאהני קנין שלא יוכל לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. פירש ריב"ן זצ"ל שאם העדים רוצים לילך למדינת הים, הולך לפני בית דין והם כותבים לו, אבל עדים מיהא אין רשאין לכתוב.
שלשה ולא קנו מידו אין כותבין עד דקבעי דוכתא כדרך הדיינים ושלחו שליחא בשמייהו ללוה למיתי קמייהו לדינא והודה. והואיל ועמד בדין נעשית כמלוה בשטר שגלויה לכל, הילכך הילכתא כותבין.
כל הודאה בפני שנים, אע"פ שעשאן בית דין, אין כותבין שטר הודאה עד שיאמר להם "כתובו". שנים שדנו דיניהם דין, וכותבין פסק דין, אע"פ שיגבה בו ממשעבדי. הודה במקרקעי בפני שנים כותבין אע"ג דלא קנו מיניה. והיכא שאמר התובע אלו מטלטלין הפקדתי בידך, והלה אומר אמת אלו הם שהפקדת אצלי, נראה דכמקרקעי דמי וכותבין. ורפיא בידי.
שטר הודאה אפילו בשלשה חתימי לא מכשרינן ליה כלל אא"כ כתוב ביה "ואמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה". והני מילי לענין לקוחות למיגבי ביה ממש עבדי, אבל שלא יוכל לכפור כשירה.
קטן בן י"ג שנה והביא שערות ויודע בטיב משא ומתן, הרי זה מוכר קרקעות שירש מאביו. והיכא שאינו יודע בטיב משא ומתן אינו מוכר קרקעות שירש מאביו עד שיהא בן עשרים ויביא סימני שערות. ואם לא הביא שערות בעשרים שנה הרי זה קטן עד רוב שנותיו. וכגון שלא נולדו בו סימני סריס, אבל אם נולדו בו סימני סריס והוא בן עשרים הרי זה גדול. אבל בקרקעות שניתנו לו במתנה או שקנה, שאינם ירושת אבותיו הנהו מוכר פחות מבן עשרים כדין מטלטלין. וכמו שפסק רשב"ם זצ"ל דקטן בן י"ג שנה והביא שערות ויודע בטיב משא ומתן שמוכר בקרקעות שירש מאביו. כן כתבתי כבר בשם הרב ר' משה כהן זצ"ל, וכן בשם רבינו גרשם זצ"ל, וכן בשם רב האיי גאון זצ"ל. אבל ר"י אלפס זצ"ל אומר דאע"ג שהוא בן עשרים בעינן שידע בטיב משא ומתן, וגם אומר שאפילו קרקעות שקנה או שניתן לו במתנה בעינן שידע בטיב משא ומתן. התינוקות כבר שית כבר שב כבר תמני כבר תשע כבר סר, מתנתן מתנה במטלטלין כדי חייהן ומקחן מקח וממכרן ממכר. ואם טעו שתות קנה ומחזיר אונאה, יתר משתות בטל המקח. פחות משתות שנתאנו התינוקות לא הויא מחילה, דקטן לאו בר מחילה הוא. ואם יש להם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, אבל מתנתם מתנה לא שנא מתנת בריא לא שנא מתנת שכיב מרע, לא שנא מתנה מרובה לא שנא מתנה מועטת. ודווקא במטלטלי. אבל במקרקעי אין מתנתו מתנה עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד אז הויא מתנתו מתנה אפילו במקרקעי, אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן. ולעדות נאמן להעיד מה שראה ושמע מבן י"ג ואילך שהביא שתי שערות, הואיל ואינו שוטה. ודווקא לעדות מטלטלי, אבל לעדות מקרקעי דינו כמכירתו.
<h2>דף ל.</h2>
והודאה הכתובה בלשון דיינים אע"ג דלא חתימי עלה אלא תרי, אם כתוב בה "אמר לנא רבנא פלוני", והוא מופלג שבדור כשירה. כל היכא שהפסק דין יוצא מתחת ידו אין שכנגדו נאמן לומר שפרע, אפילו בשבועה. וכן הדין לענין שטר הודאה לדברי רבינו [יצחק] ב"ר שמואל זצ"ל. אבל ריב"ם זצ"ל ורבינו שמחה זצ"ל ורבינו אבי העזרי זצ"ל ואביו רבינו יואל זצ"ל, כולהו סבירא להו דאע"ג דהפסק דין בידו שכנגדו נאמן לומר בשבועה שפרעו. מיהו בשטר הודאה אפשר סבירא להו דאין שכנגדו נאמן לומר בשבועה שפרעו. וכן משמע מדברי רבינו אבי העזרי זצ"ל וכן כתב רשב"א זצ"ל.
אמר להן אחד ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם, מעשר שני הם, וידוע לי שלא פינן ושם אחרים שם. והוא מקום המשתמר. כל שביד העד ליטלן דבריו קיימין, כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום. הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם, של מעשר שני הם, אם כמוסר דבריו קיימין, אם כמערים לא אמר כלום. הרי שהיה מצטער על המעות שהניח לו אביו, בא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקום פלוני הם, של מעשר שני הם. זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות הם לא מעלין ולא מורידין. וכל זה הדין הוא במעות של צדקה.
היכא דשנים מזכין ואחד מחייב, וטעו השנים בדין, אותן השנים משלמין שני שלישי הממון והשלישי פטור.
כך היה מנהגם של אנשי ירושלים, מכניסין את בעלי דינין ושומעין את דבריהם. ומוציאים אותם לחוץ ונושאים ונותנין בדבר. גמרו את הדבר מכניסין לבעלי דינין. הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי. לעולם אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחת. רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה. והלכה כרבי יהושע בן קרחה. וכל שכן דהלכה כרבי נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין את דבריו.
<h2>דף לא.</h2>
עדות המכחשת זו את זו כשירה בדיני ממונות ואפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן.
אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן אין מצטרפין. אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה, מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן.
כל זמן שמביא ראייה סותר את הדין, ואפילו אם בית דין אמרו לו "כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלושים יום" ולא הביא עד אחר שלשים יום. אבל אמרו לו הבא עדים והבא ראייה ואמר אין לי עדים אין לי ראייה ולאחר זמן מצא עדים [או] מצא ראייה הרי זו אינה כלום. ויש ללמד מפירוש רש"י זצ"ל דכל היכא דפליגי יחיד ורבים ואיתמר הילכתא כדברי יחיד, ולא איתמר [דלית] הילכתא כדברי המרובים, (ואי) [דאי] עבד עובדא כדברי המרובים לא מהדרינן לעובדא בדיעבד. וריב"ן זצ"ל חולק.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. ולא קיימא לן כהאי כללא, דרבא אמר רב נחמן לית ליה האי כללא. גליון. דלית לר' אבא משמיה דר' יוחנן האי כללא גבי מומים גדולים [כתובות ע"ז ע"א]. ומסיק אמוראי [נינהו] אליבא דר' יוחנן.
ההוא ינוקא דתבעוה לדינא קמיה דרב נחמן. אמר ליה אית לך סהדי אית לך ראייה אמר ליה לא, חייביה רב נחמן. פירש רבינו תם זצ"ל דרב נחמן לטעמיה [ערכין כ"ב ע"א] דסבירא ליה דנזקקין לנכסי יתומים. הוה בכי ואזיל שמעו הנך אינשי אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוך. ומסיק דינוקא במילי דאבוה לא ידע. לפיכך יכול להביאם אע"ג דאמר אין לי עדים ואין לי ראייה. ופירש ריב"ן זצ"ל דהאי ינוקא לאו קטן הוה אלא בן דעת וידע בטיב משא ומתן. ויש ללמוד מפירושו הלכה למעשה, דכל היכא שהוא בן דעת ויודע בטיב משא ומתן, דנזקקין לדינו ולקבל עדיו ולהוציא מידו והעושה לא הפסיד. ואבא מרי זצ"ל פירש הסוגיא שאין צריך לא לדברי רבינו תם זצ"ל ולא לדברי ריב"ן זצ"ל. ועוד מפורש ריש הגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"ב] שאין מקבלין עדים על קטן דכשלא בפניו דמי.
רשב"ם זצ"ל פוסק דאותיות נקנות במסירה ומעמידים אותו ביד המוחזק בו וא"צ ראייה ולא שבועה שקנאו. אבל רב האיי גאון זצ"ל ופר"ח זצ"ל ור"י אלפס זצ"ל ור"ת פוסקים שאין אותיות נקנות במסירה. ואומר רבינו תם זצ"ל דהיינו דווקא לגבי חזרה שיוכל בעל השטר לחזור בו, אבל כל זמן שלא יחזור בו קני במסירה. ואינו נראה לר"י זצ"ל דמסירה בעלמא אינה מועלת כלום.
<h2>דף לא:</h2>
סימפון שיש עליו עדים ויוצא מתחת ידי לוה יתקיים בחותמיו. ואם יוצא מתחת ידי מלוה שיילינן לסהדי אי פריע הוא אי לא. אין עליו עדים, פירש רש"י זצ"ל עידי קיום, אבל עדים חתומין עליו ויוצא מתחת ידי שליש שביניהם, השליש נאמן. וכגון שהעדים אינם מעידין אם פריע אם לאו. ורבינו תם זצ"ל אומר אין עליו עדים ויוצא השטר והסימפון מתחת ידי שליש כשר, ואפילו בלא סימפון נמי שליש מהימן. ומשמע ליה בין איתחזק השטר בין לא איתחזק. אי נמי משמע ליה שכשר מטעם שלישות. או שיצא אחר חיתום שטרות, פירוש כשהוא כתוב בתוך השטר חוב אחר החותמין כשר. פירש הרב רבי ברוך בר' יצחק מריגנשבורג זצ"ל דווקא [היכא] דמספקא ליה למלוה אי פריע. ובא לצאת ידי שמים, אבל אי טעין ודאי שאינו פרוע מהימן במיגו דאי בעי גזייה. ולא נהירא, דבפרק קמא דבבא בתרא [ה' ע"ב] לא איפשיט אי אמרינן מיגו במקום חזקה. מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו, פירוש אי פריע אי לאו. יהא מונח עד שיבוא אליהו. אם יש עמהם סימפונות ונמצא השטר בין שטרותיו קרועין יעשה מה שבסימפונות. סימפון היוצא מתחת ידי מלוה ואפילו כתוב בכתב ידו פסול, ואפילו אין בידו לשורפו כגון שהביא השטר כרוך לבית דין ונמצא השובר בתוכו. ירושלמי [ב"מ פ"א ה"ח] רבי יצחק ב"ר נחמן בשם שמואל לעולם אין סימפון כשר עד שיצא מתחת ידי של [מ]לוה בכתב ידו של (מ)לוה. והא דתנן [שבועות מ"ה ע"א] שלא מצאנו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע הא נמצא כשר, מוקי לה בדייתיקי שאין אדם מצוי לפגום דייתיקי שלו. שטרא דיתמי דנפק תברא עליה, לא אגבויי מגבינן ביה ולא מיקרע קרעינן ליה.
שנים שנתעצמו לדין, אחד אומר נדון כאן ואחד נלך למקום הוועד. פירש רש"י זצ"ל מקום תלמידי חכמים הרבה שיהא זה בוש מפניהם. וריב"ן זצ"ל פירש בשמו דלא קרי מקום וועד אלא בית דין שבארץ ישראל, כופין אותו ודן בעירו. הני מילי דטעין לוה. אבל אי טעין מלוה נלך למקום הוועד כופין את הלוה והולך למקום הוועד. ופירש ריב"א זצ"ל דווקא בידוע שהיה חייב לו, כגון שמודה או טוען פרעתי. ואומר רבינו תם זצ"ל דבית [דין] הגדול לאו היינו מקום הוועד אלא דווקא נשיא שבארץ ישראל, ובזמן הזה גדול הדור. והך טענה לבית [דין] הגדול אזילנא [או] לגדול הדור אפילו נתבע מצי טעין. ואם אין בעיר שיודעים דין תורה או שאין מקום הוועד רחוק אלא מעט יותר משלוש פרסאות, אז אפילו לוה מצי טעין נלך למקום הוועד. פירש רשב"א זצ"ל דיש ללמוד מכאן למתחייב בדין, דלא משלם לאידך יציאותיו אע"פ שהזקיקו לילך ולדון בעיר אחרת.
אם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין. ודווקא היכא שכפו אותו לדון כאן, אבל היכא שלא כפו אותו, אפילו אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני אינם חייבים לכתוב לו, אם לא שיש רגליים לדבר לטעותו שמחמת כן הוא סבור שדנוהו שלא כדין.
<h2>דף לב.</h2>
דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה. ומטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה והכל מלמדים זכות וחובה ואפילו התלמידים, והמלמד זכות מלמד חובה והמלמד חובה מלמד זכות.
שטר שכתוב זמנו בשבת או בעשרה בתשרי, מספק אמרינן מאוחר הוא וכשר. אבל אם יש ספק בממון הכתוב בשטר, קיימא לן יד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראייה. שטר שיש בו שלשה עדים ושנים מהם קרובים זה לזה, אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה, לא בטלינן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר. הנהו תרי שטרי, חד הוה כתיב ביה בחמשה בניסן, וחד הוה כתיב ביה בניסן סתמא, אוקמיה רב יוסף לההוא דהוה כתיב ביה בחמשה בניסן, ואידך הפסיד. נראה לריב"א זצ"ל שאם כתוב בשטר וקנו במקום "והקנו", שאין לפוסלו בכך. וגם אם כתוב בו "ביום שלשים לחודש אדר", אע"ג דקיימא לן [ר"ה י"ט ע"ב] אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, שגט כזה אין לפוסלו. ומלשון רבינו תם זצ"ל משמע שיש לפוסלו. שטר שהיה (ש)כתוב בו בד' בשבת בכ"ב לירח תשרי, ונמצא שאינו מכוון, דד' בשבת לאו היינו כ"ב בתשרי אלא כ"ד, וגם שכ"ב בחודש יום שמיני עצרת הוא, שאין ישראל כותבין בו, הכשירו רבי אליעזר בר' שמעון זצ"ל. ורבינו תם זצ"ל פסלו וכן ריב"ם זצ"ל והרב ר' משה בר' יואל זצ"ל פסלו את השטר. ואם היה כתוב בו "בשני בשבת בכ"ב לחדש", אע"פ שזה הוא יום טוב נראה להם להכשירו. ומה שאמר רבינו תם זצ"ל דבזמן הזה אין לומר טעו בעיבור החודש, אין נראה בעיניהם. ואם לא היה כתוב הזמן לגמרי בשטר מתנה ומכירה אין השטר מבוטל בכך. אלא אם יבא אחר ויערער שגם לו נתן אותה מתנה צריך זה להביא ראייה שמתנתו קדמה. [מיהו כשנכתב לא נכתב כראוי פסול כגון אם הקדים זמן לכתיבה, אי נמי כי האי שטרא דסתרי מילי אהדדי, ואפי' היכא דלא סתרי כי הא] (והא) [ב"ב קע"ב ע"א] דאמר להו רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא, אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו, ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה, ואי לא מיתחזי כשיקרא, משמע שהוא פסול, וכל שכן בכאן. ואפילו בעדות על פה אם אמרו בפני שנינו היתה הלוואה זו. אבל אחד אומר בשני בשבת היתה, והאחד אומר בשלישי ולא בשני, ספק אם היינו מכשירין עדותם. עד כאן דברי ריב"ם זצ"ל והרב רבי משה בר' יואל זצ"ל.
שטר שעדיו החתומים בו פסולין, אפילו יש לו לבעל השטר עדים אחרים כשירים שמסר לו השטר בפניהם, אפילו הכי פסול.
שטרי חוב המוקדמים פסולים והמאוחרים כשירים. ומוקדמין פירש רש"י זצ"ל כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו. אי נמי שהקדים כתיבתו לחתימתו. ומפרש בירושלמי [שביעית פ"י ה"ה] שהעדים עצמם החתומים נאמנים לומר שהוא מוקדם. אע"ג דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, אין זה חוזר ומגיד, כיון שמודים שחתמו ואין עוקרין עדותן [שלא באו] להעיד שנכתב ונחתם ביומו. ומשמע מלשון רש"י זצ"ל דגבי על פי זה השטר מבני חרי. וכן פסקו ר"י אלפסי זצ"ל ורמב"ם זצ"ל. ובשטרי מקח וממכר אפילו מאוחרין נמי פסולין. פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול, רשב"ג אומר נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד. ואפילו הוציא פרוזבול והוציא עמו שטר שזמנו אחר זמן הפרוזבול, שאין פרוזבול זה מועיל לזה השטר, נאמן לומר "גם על שטר זה היה לי פרוזבול ואבד". פירש רשב"א זצ"ל דלתנא קמא דתוספתא [שם פ"ח הי"א] בעי שיהא הפרוזבול קיים לכל הפחות בסוף שביעית ואם נקרע אחר שביעית לא הפסיד. ואתא רשב"ג למימר דכל מלוה הקיימת אחר שנקרע פרוזבול אע"פ שנקרע קודם שתיכנס שביעית אינו משמט.
<h2>דף לב:</h2>
דיני נפשות וחייבי גליות ומלקיות ודיני קנסות בעו דרישה וחקירה. והודאות והלוואות לא בעו דרישה וחקירה, אם לא שנראה בעיני הדיינים שטענותיו של בעל דין זה שהביא עדים ברמאות הן. ואם יודעים בודאי שהוא דין מרומה אין לדונו כלל.
<h2>דף לג.</h2>
דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה. מיירי בדיין שאינו מומחה וטעה בשיקול הדעת ולא (נשא) [נטל] ונתן ביד, אבל אם נטל ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ומומחה שטעה בשיקול הדעת אפילו נטל ונתן ביד, אין מחזירין אלא פטור. וכתב האלפסי דמומחה דנקיט רשות או לא נקיט רשות וקבלוהו עלייהו פטור והדר דינא וליתא. עוד כתב דמומחה דלא נקיט רשותא ולא קבלוה, אם נשא ונתן ביד משלם ואינו חוזר. ואם לא נשא ונתן ביד הדר דינא ולא משלם. ועוד כתב שאינו מומחה וקבלוהו בעלי דינין ונשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו, פירוש כגון שאמרו "דון לנו דין תורה", אבל אם לא אמרו לו כן, אלא בסתם קבלוהו עלייהו פטור. וקיימא לן כשמואל [ג' ע"א] דשנים שדנו דיניהם דין, והוא הדין אפילו יחיד. ואם טעה בדבר משנה, אפילו מומחה ונטל ונתן ביד חוזר.
<h2>דף לד.</h2>
אמרו שנים טעם אחד משני מקראות אין מונים להם אלא אחד. שלשה שישבו בדין ושנים מזכים או מחייבים והאחד חולק, אפילו אם אותם שנים חלוקים בראיותיהם זה על זה, ואין ראיות של זה נראות לחבירו כלל וכן של זה לחבירו, מכל מקום כיון ששניהם שוין בזכות או בחובה הוו להו רבים.
<h2>דף לד:</h2>
דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. סומא באחת מעיניו כשר לדון ולהעיד. וסומא בשתי עיניו פסול לדון ולהעיד. וצ"ע בפרשב"ם זצ"ל בפרק בא סימן.
שלשה שנכנסו לבקר את החולה, ביום רצו כותבין רצו עושין דין. פירוש דנין ואומרים כך הדין פלוני יטול חלק זה ופלוני חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה. וכותבים להם פסק דין שלא יוכלו לבוא עוד לערער זה על זה כלום. אבל אם נכנסו בלילה דלאו זמן תחילת דין הוא, או אפילו נכנסו ביום כדי להעיד, נעשו עדים ואין עד נעשה דיין, ואין עושין שוב דין על פי אותה שמיעה. ובית דין שהעידו בפניהם בלילה עדות גמורה (יכולים) [היא ויכולין] לדון על פי עדות זו למחר ביום. והא דאמרינן אין עד נעשה דיין, היינו דאינו יכול לדון על פי ראיית עצמו, אבל כשאחרים מעידים לפניו יכולין לדון על פי עדותן אע"פ שגם הוא עד בדבר. והא דאמרינן [מכות ו' ע"א] נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטילה, אע"ג דלא העידו עדיין בב"ד אלא משעה שנעשו עדים בטלה עדותם. ורבינו תם זצ"ל אומר דלא מיקרו עדים משעת ראיית העדות עד שיעידו בבית דין. וכן פירש ריב"ן זצ"ל. וכתב רש"י זצ"ל בתשובה, מדרב יהודה שמעינן שאין צריך לומר אתם עידי. אין לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להבטל. ואם דנו אין דיניהם דין.
<h2>דף לה.</h2>
נזקקין לתובע תחילה, פירש רש"י זצ"ל כגון התובע את חבירו לדין שהלווהו ואינו משלם לו, וזה טוען משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד, נזקקין בית דין תחילה לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו, ואחר כך נזקקין לדין המשכון. ופירשו ריב"ן זצ"ל ורשב"א זצ"ל דמיירי כגון שיש שטר למלוה, דאי לאו הכי מהימן לוה במיגו דאי בעי אמר פרעתיך דאין צריך לפורעו בעדים. וכגון שזה תובעו שחבל בו, ולנתבע יש לו שאר תביעות עליו, דקיימא לן [ב"ק צ"א ע"א] דאין נותנין זמן לחבלות או שטוען שהלווהו כדפירש רש"י ואומר פלוני ופלוני היו שם והלכו להם, המתינו עד שיבואו אפילו יותר משלשים יום ויעידו, וקים לן דוודאי הוו. ומיהו במילתא דעבידא לאיגלויי ומסתבר קצת דהדין עמו, אטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטריחינן. וכתב ה"ר ברוך ב"ר יצחק מריגנשפורק דהוא הדין אם היה הלוה תובע תחלה משכונו מן המלוה והמלוה טוען אתה חייב לי כך וכך עליו, נזקקין למלוה תחילה, שהרי לכתחילה לא האמין לו אלא על המשכון, והיאך עתה יאמין לו בלא משכון. ורבינו שמחה זצ"ל הביא מן הירושלמי [קידושין פ"ג ה"ד] שאין אדם נאמן מחמת תפיסה שתפוס משל חבירו חפץ, ומודה הוא לבעל החפץ שהוא שלו, אלא בשביל מנה שחייב לו בעל החפץ תופסו, לאו כל כמיניה דתופס לטוענו עד כדי דמי התפיסה במיגו דאי בעי אמר איני תפוס משלך. כיון שאינו טוען שחפץ זה בא לידו בתורת משכון אלא בתורת פקדון ורוצה לתופסו בשביל המנה ואין לו לתופס עדים שנתחייב לו כלום, וזה בעל החפץ כופר שאינו חייב לו כלום. אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואמרינן הואיל וזה התופס מודה לבעל החפץ, ובעל החפץ אינו מודה במנה לתופס, נאמר לתופס להחזיר החפץ, ואחרי כן ידון עמו על המנה שתובע. ונשבע זה הנתבע במנה שאינו חייב לו ולא ישלם. לוה שאמר למלוה תן משכוני וטול שקל שהלויתני עליו, והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו, אע"פ שאינו שוה כי אם שקל חביב הוא עלי, ולדידי שוה יותר מסלע, אינו נאמן אפילו בשבועה לומר שהלווה עליו יותר מכדי שוויו. מיהו אם ידוע שזה החפץ חביב עליו וצריך לו, מהימן בשבועה.
דיין דליכא עדיף מיניה דן אפילו בשבת. וכן מי שאין לו אשה ובנים מקדש אשה אפילו בשבת, והירושלמי [יומא פ"א ה"א] פליג. בחולו של מועד דנין דיני ממונות ודיני נפשות. אילין דכנסין ארמלן צריכין לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת.
<h2>דף לו:</h2>
כתב ר"י אלפסי זצ"ל [גר] שאמו מישראל כשר לדון את ישראל בדיני ממונות, אבל לדון גר חבירו לא בעינן אמו מישראל. והרמב"ם זצ"ל [פ"ב מהל' סנהדרין ה"ט] כתב, שלשה שהן בית דין שהיה אחד מהם גר, הרי זה פסול עד שתהיה אמו מישראל. היה אחד מהם ממזר או אפילו כולם ממזרים הרי אלו כשרים לדון. שיטת רבינו יצחק זצ"ל דלא כרש"י זצ"ל שמכשירו לדיני ממונות אפילו אין אמו מישראל.
<h2>דף מ.</h2>
כתב הרב רבי אליעזר ממיץ זצ"ל כשיש שני ימים ראש חודש רגילים העולם למנות לשטרות ולכתובות ולגיטין מיום שני. ויש ללמד שיש למנות מן הראשון אע"ג דלמועדות מנינן מיום השני. הילכך ירא שמים יצא ידי שניהם ויכתוב "יום פלוני שהוא שלישי לראשון שהוא ב' לשני". וראבי"ה זצ"ל כתב שיש למנות מיום שני. ואם שני ימים ר"ח, ששי ושבת וכנסה בששי, דן הרב ר' משה ב"ר יעקב לפני הרב ר' אליעזר מבהם זצ"ל שיש לכתוב "ביום עיבור לירח פלוני", והנאהו הדבר. ויש אומרים לכתוב ביום ל' לחודש פלוני שעבר. היה עומד ביום ר"ח ואמר "קונם יין חודש זה" אסור כל החודש, ואפילו [עומד] ביום ראש חודש ראשון, דלנדרים נמנה לחודש הנכנס, כלשון בני אדם דקרו ליה ריש ירחא.
